תיאום מס לשכירים אתר האופנועים הישראלי

חנות |  ראשי |  לוח |  פורום |  חדשות |  מאמרים וכתבות |  מדריך בתי העסק


האלפים עם חד-קרן - אוריה שי


אז שוב קיבלתי נמלים בכל הגוף, אני צריך לצאת עם האוהל על האופנוע, לעבור את הים 3 ימים במעבורת, תהליך מוכר וחביב של בחירת האופנוע והכנת הטיול, מפות ומסלולים אלא שהפעם זה היה ברור. לא הייתה דילמה, היה ברשותי אופנוע של ידידה שהביאה אותו לארץ וחזרה בטיסה לארץ מולדתה.
"תביא איתך את האופנוע ותבוא" אמרה השחורדינית. ואני, אני לא אומר לא לרעיונות שקשורים ב- .
BMW1000GS - PD


אני מזמין כרטיסים במעבורת ליוון, הצוותים כבר כולם מכירים אותי, מצחיק לדבר אנגלית עם יוונים, בגלל המבטא ובגלל האות "ס" שנמצאת בכל מילה בשפה שלהם, אני קושר את החד-קרן העמוס בבטן האוניה, עולה לסיפון, פותח את האוהל, מנפח את המזרון, מדיטציה ואני מוכן למסע.

בוקר אחד לימסול, בוקר שני רודוס ושלישי פיראוס. "מזכירים את חיפה" אני מנגן לי בראש את השיר שנידבק לי בכל פעם שאני בנמל הזה.


ניירת ופרוצדורות קלות ואני בחוץ. הכוון - פאטרס. היעד - מעבורת לוונציה. "אוח אוח אוח איזו עיר", איזה קרנבל כל הקיץ, זה משהו אחר. ייחודי. זהו שער הכניסה למרכז אירופה, מכאן אני מתחיל בנסיעה.

אני יורד מהמעבורת. ונציה. השחורדינית ממתינה לי בנמל עם האופנוע השני שלה. באה לרכב קצת ביחד את האלפים, סבבה בייבי, תחזיקי חזק את הכידון שלך.

אנחנו מצפינים דרך הדולומיטים, מזג האוויר קר, סוף אפריל, שלג בגבהים. חלק מהפאסים סגורים עדיין. אני בוחר מסלול נמוך בהתאם לעונה דרך הדולומיטים והאגמים. קר להתרחץ בבוקר במים הקפואים האלה. היא אומרת שאני משוגע, לא התווכחתי כי לא היו לי הוכחות שלא וגם כי אנחנו על שפת האגם בגובה של 1,470 מ' לפי הגי.פי.אס ואולי היא צודקת.

אנחנו נהנים מהסיבובים ואני מרגיש כמו בסרט דוקומנטארי על מקומות יפים. כל סיבוב - חיוך, כל פעם שהיא נעלמת מהמראה - צחוק. יש לה ביציות לשחורדינית הזאת.

אנחנו בדרום גרמניה, עוברים לבקר זוג חברים שלה שחזרו חודש קודם לכן מהסהרה בטוניס עם
2 הב.מ.וו 1000 פאריז - דקר שלהם. בירה וצחוקים ואני לא יודע איך שותים את הדבר הזה וגרמנית זו השפה ה"יחידה" בעולם שאני לא מבין אבל התמונות מטוניס עם אותם האופנועים כמו זה שבאתי איתו עושים לי בלגאנים בראש ומרתיחים לי את החשקומיצין חצי לילה.
"בוא נהייה ריאלים" אני אומר לעצמי, "מרוקו זה הכי קרוב לנופים האלה שאתה יכול". אוף עם הדרכון הישראלי הזה. היעד הבא שלי - להתחתן עם איזו בת העולם של לא חשוב מאיפה, לקבל דרכון זר להרגיש 360 מעלות אופציה. "וואלה רעיון" אני מחייך.


הדפוקים האלה שיכורים יומיים, בינתיים אני מטייל באזור. מגיע הזמן ללכת. בוקר. תודה. חיוכים ואנחנו מתחילים להתחרע בסיבובים. חד-קרן כבד, המצלר סהרה 3 נדבקים לאספלט ומרגיעים אותי בכל סיבוב מחדש. אנחנו מגיעים לאגם קונסטאנס ואליה הביתה, כפר קטן ויפה, רגוע לי. אני מתכנן את הימים הבאים.

קודם כל צריך לקנות לי אופנוע שלי כי זה שהגעתי איתו הוא שלה. אני מחפש לא אחר מאשר את אותו הדגם. עכשיו אחרי 4 חודשים שהאופנוע שלה ברשותי, אני מבין למה רוב טיילי העולם משתמשים בדגם הזה. הוא חד-קרן שתונן לכוח סבל נוחות ומטען ע"י המהנדסים היקיים שלהם..
"יש" היא אומרת. "מצאתי". אנחנו נוסעים על אופנוע אחד לידיד שלה, מכונאי של ב.מ.וו שקנה את הדגם החדש ומוכר את הפריז - דקר שלו,
אני עולה עליו, סיבוב, ועד סיבוב, הוא נופל לי לידיים כמו בהזמנה, המנוע שקט ומגיב כמו חד-קרן מיוחם, אני יורד מהאופנוע, מביט בו, מחייך, "אני הולך להראות לך את אירופה ומי יודע עוד לאן" אני רומז לו על הבאות, "חברים?" חד-קרן צוהל בשמחה.

כסף ניירת, מספר חדש ואנחנו מתחילים התאמות הדדיות במרתף של השחורדינית. קודם כל, מאז שראיתי בילדותי את הסרט סי.סי אנד קומפאני, שההארלי שלו היה צבוע זברה, ידעתי שזה מה שחד-קרן יהיה.
משהו כמו חד-זברה-קרן ובקיצור ח.ז.ק.

יומיים עבודה ואנחנו מוכנים. האופנוע במצב פצצה והכל חדש. אין צורך לגעת בכלום. יש לו ארגזי אלומיניום, אני רוכש קיטבג כדי להכיל את האוהל, המזרון ושק השינה. התארגנות וטיול ראשון קצר בן יום אחד ליער השחור, 800 ק"מ. אנחנו 3 אופנועים זהים, זוג חברים הצטרף, היא קיבלה זעזוע מוח והוא תעוקת חזה כשראו את פאר היצירה הבווארית בצבעי זברה עבודת יד של ספריי וסרט דבק. לך תסביר להם שזה לא הם, זה אני.

הטיול הראשון עבר ביצירת כימיה משותפת ביני לבין החד-קרן במסווה של זברה. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, למדתי לשפד נקניקיות על ענף ולצלות אותם על מדורה, וואלה נחמד אבל חד פעמי כי נקניקיות ובשר זה לא אני.

עוד כמה ימים של ביקורי חברים כי הם לא יכלו להרגע עד שהראו לכל החברים עם חדי-הקרן את ההשפלה שערכתי לספינת המסעות האולטימטיבית. ואני, אני מחייך ושותק, "האופנועים שלכם נוצצים ומאובזרים כאילו אתם עוקבים אחרי מסלולו של הירח מסביב לכדור הארץ, אבל האמת היא שפעם בשבוע שבימי ראשון אתם מוציאים אותם לסיבוב לפאב המקומי, שותים בירה, אוכלים נקניקיות, מעשנים סיגריות כמו מנוע של ספינת קיטור וצוחקים על חד-קרן שלי בגלל שהוא התחפש לזברה? "זה לא אני זה אתם, יה מסטולים".

זהו, מיציתי את הרעיון, אני רגוע בקשר לחד-קרן ומחליט לצאת. אני יושב חצי לילה ומתכנן מסלול ל-3 חודשים. קו יסוד ראשון - לא פחות מ-1,500 מ' גובה רוב הזמן שזה אומר מפס לפס. קו יסוד שני - לא להשאיר פאס אחד במרכז אירופה שלא נראה ממנו את הנוף - חד-קרן ואני. ויש המון.
טוב, הקצבתי 3 חודשים.

בחרתי במסלול מעגלי שיעבור בפאסים הגבוהים ביותר ובנופים המשוגעים ביותר. אחרי סריקה באינטרנט, שיחות עם הגרמנים וחיפוש אחר הכבישים המפותלים עם האגמים והנחלים נוצר מסלול ראשוני שהניח את דעתי ואת דעתו של חד קרן. המסלול התבסס על האלפים של מרכז אירופה וכלל את דרום גרמניה, מזרח צרפת, צפון איטליה, אוסטריה, ושוויץ. אנחנו כבר במאי. השלג כבר הפשיר מתחת ל-2,000 מ' גובה ואני יוצא לדרך.

אם בטיולים הרגילים אני עושה 400 - 800 ק"מ ביום (היה גם מקרה של 1,350 ק"מ רצוף מ-5.00 בבוקר עד 1.00 בלילה על ימהה איקס.טי. מרפיח לסואץ לטאבה לשלומי, זוכרים? אבל מי סופר?). כאן היו ימים שעשיתי 50 ק"מ ביום כי לעלות פאס זה כמעט בזחילה (וליהנות מהנוף לא?), אלא אם כן אתה נוהג
סופר-מוטו עם תכניות התאבדות, ועקפו אותי עשרות כאלה עם הוינקרים על האספלט בסיבובים. ראבק, צד אחד הר וצד שני תהום, אין כאן צ'אנס להגיד "סליחה, טעיתי", זה כמו להכין מלכודת חומר נפץ במצב של שכרות, טעות אחת מספיקה. החיים שלהם בזול אלה.


אני מתאקלם על מזג האוויר הקר בגבהים ונוטע את האוהל למטה תחת איזה תקרה מזדמנת של חניון כי בלילה הטמפרטורה למעלה צונחת לאזור האפס מעלות וכידוע יש בעיית חימום באוהל וקשה להירדם.
אני יוצא מאזור אגם קונסטאנס בדרום גרמניה דרומה לכוון הגבול עם אוסטריה. 90% מהזמן העיניים שלי על הנוף במקום על הכביש. אי אפשר אחרת כי הנוף עוצר נשימה בכל זווית באזורים ההרריים. מי שרוצה להתפטר מהחותנת שלו שישלח אותה לשם כי הנוף עוצר נשימה.
לא יודע, הכל ניראה אחרת מסיפון האופנוע. פעם עברתי כאן עם מכונית. כל ההבדל שבעולם. אני מתפתל בין הסיבובים מכפר לכפר. מה עוד אפשר לבקש מטיול עם אופנוע? תפתחו את המילון על ההגדרה "אושר" תמצאו שם בטח תמונה של אופנוען על רקע האלפים.

אני נזכר בבול, השוויצרית שהכרתי באילת לפני 15 שנה. הכתובת שלה חרוטה בזיכרוני כי אז לא היו אימיילים ומרוב מכתבים יש לי את זה בראש. היא גרה על שפת אגם ג'נבה בכפר שניקרא מונטרו. הכוון - דרום מערב, אני מסמן את הדרך במפה עם טוש זוהר ומחליט להפתיע אותה או את עצמי.

3 ימים של נסיעה איטית בין הפאסים. הדגש הוא על הנוף. אופנוענים בכל מקום מביטים בחד קרן העמוס ברחמים ובי בחמלה. כן. אתם ישנים במלון, אתם לא זקוקים לאוהל, שק שינה, מזרון, משאבה, גזיה, כלים, בגדים וכו'. אתם עם תיק מיכל סוגרים עניין. אני מטייל, אתם קופצים לסיבוב, צוחק זה שצוחק אחרון. הכל טוב. אין יותר או פחות. זה בהחלט קטע אינדיבידואלי של העדפה.

אני מגיע לצד המזרחי של אגם ג'נבה, הכל כל כך יפה כאן. אני תר אחר הכתובת של בול. דפיקה בדלת. מה יהיה? בתוך שניות נדע. הדלת נפתחת. שזופה! ירדה במשקל! חיוך של הפתעה?! "ממה היא מופתעת?" אני מחייך לעצמי. כזה כאילו. הדלת נפתחת לרווחה. "ממה את שזופה?" "חזרתי אתמול מספארי צלילה בשארם".
"וואללה" אני מפטיר. נזכר שצללנו יחד באילת.

4 ימים של טיולים משותפים ולבד באזור. טראק בהרים, בתי קפה כפריים ומסעדות פונדו עם אח בוער. החיים היפים. ממה שיהיו להם דאגות אלה? רק איך להנות. אני שומע ברקע בדמיוני את הקטיושות בשלומי, אזור מגוריי. איך אפשר שבאותה הפלנטה יהיו קונטרסטים כאלה. אני הולך לאיבוד במחשבות ומתנתק.

"אוריה" היא קוראת לי במבטא הצרפתי שלה. "כן" אני מגיב באיטיות. המציאות כאן אחרת. ככה זה שנודדים מצד לצד. רואים את התמונה מכל הזוויות. מה טוב יותר? לא יודע. יש את השורשים שלנו ויש את הענפים, אלו שמשתובבים ברוח לכל הכוונים. השורשים הם בקארמה. הענפים נרכשים עם הזמן ויצר הנדודים שיש בכל אחד מאיתנו. השאלה הגדולה היא "מה אנחנו עושים עם זה"? אני את הדרך שלי מצאתי.

רגע רגע. לא כל מה שנוצץ הוא זהב. הקושי הגדול ביותר הוא הבדידות ותחושת האובדן אותם פגשתי לא פעם בשנים האחרונות במסעות, שלעיתים נכפות עלינו למרות שזה בדרך כלל עניין של בחירה. קל מאוד להתיידד עם אנשים סקרנים למראה האופנוע העמוס והרוכב החמוד. יותר קל להיענות להזמנות של אופנוענים לביתם להתארח אבל לא תמיד זה מתאים לי. לכן בדרך כלל זה עניין של בחירה למרות שלעיתים אני צמא לחברה ולא תמיד זה עניין זמין. זהו למעשה החיפוש אחר האושר בסופו של דבר.

ואולי, אולי זה היופי שבעניין, שהרי אושר זהו מצב רגעי של שיא מסוים. אם אנחנו במצב של אושר כל הזמן, זה לא אושר, זהו מצב סטנדרטי. האושר נמצא בפיקים האקראיים או המכוונים אותם אנו יוצרים. מבחינתי האושר הוא "מסלול החיפוש אחר אותם פיקים". החיפוש עצמו הוא האושר. הפיק הוא תוצאת החיפוש. מצב רגעי נפלא, אבל רגעי. על זה נאמר "המסע הוא תכלית הכל" מבחינתי "המסע הוא תכלית האושר". להיות במקומות שלא ראינו קודם, לפגוש אנשים שלא הכרנו, ולעבור חוויות שהן אחת לאחת הפתעה, בדרך כלל טובה, לא תמיד.


אני נפרד מבול. חד קרן רועם. "לאן עכשיו"? הוא שואל, "בוא ננשום אויר פסגות" אני מחייך אליו. יש בננו תקשורת נפלאה. הסכם של מילה שאני לוקח אותו לראות מקומות יפים והוא מתנהג יפה. מה שלא הפסיק להפתיע אותי כל הטיול היה ההתנהגות החלקה והמומנט הנפלא שאפשרו בכל מהלך לצאת מהסיבובים האיטיים בפאסים ע"י סחיטה איטית של המצערת. פרס נובל למי שתכנן את אופנוע המסעות האולטימטיבי.

אני נוטע את האוהל בגבהים כי כבר יוני. לפני החשכה אני מתארגן, מנפח את המזרן, מכין את אוהל ליד המדורה עם הפתח לכוון האש כך שפנים האוהל מתחמם בזמן שאני מכין את הארוחה הסטנדרטית שלי בטיולים - אורז מלא. האמת שזה לא כל כך סטנדרטי כי אני מחליף מידי יום את הרוטב. :-)

אני מתעורר בבוקר עם חליטת התה מעלי המרווה שהבאתי מארץ בתרמוס שהכנתי על המדורה אתמול, יושב בפתח האוהל מביט לנוף המדהים אותו בחרתי אתמול. קשה. קשה. קשה לעזוב פינות אלוהים קטנות כאלו. שעה של התארגנות ואני בודק במפה את הפאס הבא.

צ'וק, לחיצה על הסטרטר. חד קרן רועם. אני קושר את הציוד והוא מתחמם. צילום של הנוף, דרך עפר עד הכביש ואני מתרווח על המושב, מסדר את הזויות של הרגליים והידיים. יום חדש. אירועים חדשים. הכל פתוח.
"כל מה שצריך לשנות זה את הגישה, ואז הכל משתנה" אני חושב לעצמי.


אני מתמרן בין שוויץ לצפון איטליה - האלפים הדולומיטים, לאוסטריה ושוב לגרמניה. סה"כ 3 חודשים של אויר פסגות. נופים עוצרי נשימה (חבל שאין לי חותנת), טיול אחר. הרבה יותר סטרילי מהטיול במצרים או במרכז אמריקה, אבל עם איכות מסוג אחר. אני באופן אישי מעדיף עולם שלישי ומדבריות.

אני שוהה עוד כשבועיים בגרמניה, משקיע את רוב זמני בנבכי ה"יער השחור". פלגים של מים, המון שבילים שמובילים לשום מקום, אבל כל מקום שלא הייתי בו קודם הוא אחלה מבחינתי. עצים בגובה של 50 מ', חצי חושך באמצע היום, אני מרגיש כמו "עליסה בארץ הפלאות" עם חד קרן העמוס, בסביבה הטבעית שלו.

"הגיע הזמן לבקר את הילדים" אני חושב לעצמי. קובע מסלול חזרה דרך "הגו-בליק" מעל אגם קונסטאנס, מקום המפגש של חבורת הב.מ.ו. הגרמנים בכל יום ראשון ממנו הם יוצאים לטיולים. מצטרף לטיול פרידה ומדרים לכוון וונציה דרך מעבר סאן-ברנארד הזכור לטובה מהמסלול חזרה מסקנדינביה. אי אפשר שלא להתרגש בכל פעם מחדש מהפסגות המושלגות, התהומות והמפלים והיופי האדיר הזה שהטבע מתפאר בו בפני בני האדם.

וכך, בסוף יולי הגעתי לארץ. מצהיר שהגעתי לביקור מולדת ואיש נחמד במכס נותן לי אישור לחצי שנה עם אופנוע גרמני ורישוי גרמני. יפה מצידו.

מאחר ולאחרונה עברתי להתגורר באירופה אחרי שנה וחצי ביבשת אמריקה, אני רואה כבר את הטיול הבא שלי למרוקו.

"כשיושבים בבית לא קורה כלום, כי המסע הוא תכלית הכל"

שלכם - אוריה שי
uriyashai@gmail.com

מאמרים נוספים וטיולים על אופנוע מאת אוריה שי
טיול ישראל נורבגיה בשתיים על שתיים - אוריה שי
טיול יוון - טורקיה על אופנוע - אוריה שי
טיול עם אופנוע למצרים וסיני - אוריה שי
לראש הדף 

כתוב לנו |  אודות |  הסכם שימוש |  ש"ות |  הצהרת פרטיות |  חיפוש |  החשבון שלי |  פורום |  בית

  XNET Smart Solutions All rights reserved © 1998-2005